איפה אנחנו יכולים להתראות?

כשעליתי לחטיבת הביניים, אי שם בשנת 2006, חבשתי כובע קסקט כתום, חולצה של סילבסטר וטוויטי והתהדרתי בקוביות יפיפיות בשיניי. למעלה ולמטה. או בקיצור, הייתי פיגוע אופנתי, אין מה לומר. למען האמת לא היה לי אכפת איך ניראתי, תמיד הייתי במרכז העניינים בזכות הכישרון שלי להצחיק את כל מי שסביבי, בנים, בנות, מורים ומורות (ברור שהייתי חביבת המורים נו מה) אבל בכל זאת, חטיבת ביניים, סביבה חדשה, אנשים חדשים שאני צריכה לרכוש את אמונם... זה היה קשה משחשבתי, לקח לי זמן להיפתח, לא הצלחתי למצוא את עצמי וכל אינטרקציה חברתית הייתה כרוכה במאמץ, אפילו יותר מלחתוך סלוטייפ עם שיניים עטורות בקוביות. הייתי חוזרת הביתה וצופה במערכונים של אסי וגורי, שלום אסייג ואלי ומריאנו. כשאני אומרת צופה אני מתכוונת מדקלמת באובססיה- כי פעם היה סוף ליוטיוב אז ראינו כל דבר 100 פעם. יום אחד שמעתי את אחת הבנות בכיתה מצטטת מתוך מערכון של אסי וגורי. העיניים שלי נצצו, זהו זה, הגיע הרגע שלי ומיד פצחתי במונולוג מתוך מערכון ה"חמז'מז'ים". התגלגלנו מצחוק, כל מי שהיה בסביבה התחיל לזרוק עוד ועוד משפטים, המשכנו זה את זה בלי הפסקה, כל ההפסקה. מאותו רגע הפכנו לחבורה כאשר המכנה המשותף שחיבר בנינו כל הזמן לאורך השנים היה הומור משותף. כבר אז הבנתי כמה כוח יש להומור. ליצור רגעים בלתי נשכחים, לחבר אנשים זרים, לרפות, להבליט את הייחודיות של כל אחד ואחת.. כעבור כמה שנים וכמה קוי אופנה, למדתי משחק וסטנדאפ. התכונה הזאת שלי- להתחבר עם אנשים סביב הומור, המשיכה להוות אבן דרך משמעותית בחיי עד שזה הפך למקצוע. לשליחות.